אחמד יאסין
 | |
| אחמד יאסין ב-2004 | |
| לידה |
28 ביוני 1929 אל-ג'ורה, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| נהרג |
22 במרץ 2004 (בגיל 74) עזה, הרשות הפלסטינית |
| ישות מדינית |
הרשות הפלסטינית |
| מקום קבורה |
שיח' רדואן |
| השכלה |
אל-אזהר |
| עיסוק | אימאם |
| מפלגה |
 חמאס |
| דת | אסלאם סוני |
  | |
אַחְמַד אִיסְמָעִיל חַסַן יַאסִין (בערבית: أحمد ياسين; 28 ביוני 1929 – 22 במרץ 2004) היה אימאם שייסד והנהיג את ארגון הטרור "חמאס", והעניק ביסוס תאולוגי וחותם דתי לטרור. כונה "השייח' יאסין" על שום מעמדו כמנהיג תנועת חמאס. חוסל על ידי צה"ל בסיכול ממוקד במהלך האינתיפאדה השנייה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחמד יאסין נולד ב־1936[1] (לפי גרסאות אחרות ב-1 בינואר 1937, ולפי הדרכון הפלסטיני - בשנת 1929) בכפר אל-ג'ורה, ששכן מדרום לאשקלון של ימינו. בעקבות מלחמת העצמאות נמלט עם משפחתו לרצועת עזה וגדל במחנה הפליטים שאטי. לזמן מה נטש את לימודיו והחל לעבוד במסעדה ליד חוף הים כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אולם בעקבות הפצרותיו של אחיו שב לספסל הלימודים. בשנת 1952 בעת שביצע עמידת ראש על חוף הים בעזה, נפל על גבו, ונפגע קשות בעמוד השדרה.[2] לפי גרסה אחרת יאסין סדק את מפרקתו במהלך מאבק עם חבר, וזה הוביל לנכותו. מספר שנים מאוחר יותר הידרדר מצבו עד שהפך לנכה המרותק לכיסא גלגלים.[3] מלבד נכותו סבל יאסין מבעיות רפואיות נוספות ובכללן לקות ראייה חמורה. במשך השנים ניסו תומכיו לייחס את נכותו לעינויים שעבר בכלא המצרי בשנות ה-50 בגלל הזדהותו עם האחים המוסלמים.[4]
בשנת 1955 הצטרף לתנועת האחים המוסלמים בעזה. התנועה התחזקה מאוד בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952, וצברה פופולריות במחנות הפליטים ברצועה. אולם, בסוף 1954 בעקבות התנקשות כושלת בגמאל עבד אל נאצר התנועה הוצאה מחוץ לחוק וירדה למחתרת. כבר בשנת 1957 התמנה לחבר בוועדת הדעוה של האחים המוסלמים ברצועה.[5] בשנת 1958 סיים יאסין את לימודיו התיכוניים. הוא לא יכול היה להמשיך את לימודיו במצרים בגלל המצוקה הכלכלית של משפחתו, ולכן פנה לעבוד. יאסין נדחה בידי מוסדות החינוך של אונר"א, ולכן פנה לחינוך הממשלתי ובמשך מספר שנים לימד ערבית ואסלאם בבית ספר יסודי בעזה.[6] ב-1964, יצא יאסין לקהיר כדי להתחיל לימודים אקדמיים במחלקה לאנגלית באוניברסיטת עין שמס. אולם שנה לאחר מכן נעצר על ידי המודיעין המצרי עקב פעילותו בתנועת האחים המוסלמים. לימודיו של יאסין הופסקו, הוא גורש בחזרה לעזה ונאסרה יציאתו בחזרה למצרים.[7] בשנת 1966 יאסין ישב בכלא במשך חודש במתקן כליאה מצרי בתוך עזה, כחלק מגל המעצרים של השלטונות המצריים בעקבות ניסיון ההפיכה של סייד קוטב.[7]
האחים המוסלמים והקמת מנגנון "הדעוה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1968 התמנה לראש תנועת האחים המוסלמים ברצועת עזה. בשנים הקודמות התנועה סבלה מרדיפות מצד השלטונות במצרים ומהגירה של מנהיגיה למדינות המפרץ. אבל בגלל מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה עברה הרצועה לשליטת ישראל, יאסין הצליח בהדרגה לשקם את הארגון. תנועת האחים המוסלמים בראשותו חברה לתאי הארגון בגדה המערבית, שגם היא הייתה עתה תחת שליטה ישראלית. כמטרה ראשונית פעל יאסין ליצור בסיס תמיכה רחב לתנועה האסלאמית בקרב השכבות הנמוכות של האוכלוסייה, באמצעות הקמות מוסדות רווחה וסיוע. בעוד אש"ף וארגוני הפדאיון האחרים היו בשיאו של המאבק הצבאי כנגד ישראל, בשנות ה-70 התנועה האסלאמית הייתה עסוקה בבנייה שקטה של כוחה וביצירת תשתית חברתית-דתית בקרב האוכלוסייה.[8] עם קבלתו את ההנהגה יאסין חילק את הרצועה לחמישה אזורי פעילות שלכל אחד מהם מינה אחראי. את המסגדים שאף יאסין להפוך ממרכזי התכנסות לתפילה גרידא למרכזים קהילתיים שיפיצו את הידיעות על האסלאם.[9]
לשם מיסוד תהליך האסלאמיזציה ברצועת עזה ייסד יאסין בשנת 1970 את "האגודה האסלאמית",[10] שבראשה העמיד את יד ימינו ח'ליל אל-קוקא. האגודה נרשמה בישראל באופן רשמי לפי חוק האגודות העות'מאניות בשנת 1975.[11] בשנת 1973 הקים בסיועו של איברהים אל-יאזורי את "המוג'מע האסלאמי", שהוכר רשמית בחוק ביוני 1979.[7] המוג'מע ריכז את כל הפעילות החברתית של האחים המוסלמים ברצועה, תחת מעטה דתי.[12] ארגון זה עסק בפעילות של עזרה הומניטרית ורווחה, וזכה לתמיכת הממשל הצבאי הישראלי בשטחים שנעזר בו על מנת להחליש את כוחו של אש"ף.[13] בהדרגה הצליח יאסין ליצור לא רק תשתית לקירוב צעירים לאסלאם, אלא גם מערכת חברתית שלמה שלא הייתה תלויה במוסדות הישראלים או בהנהגת החוץ הפלסטינית של אש"ף. כך למשל הוקמו חוגי ספורט לבני נוער, מוסד הכשרה מקצועית לנשים, וכן הוקמו מרפאות שריכזו תרומות של מנות דם. המוג'מע גם היה אחראי על פעולות צדקה, ובהתאם סבסד מלגות לימוד במוסדות דת בסעודיה והקים קרן צדקה לעניים.[14]
בשנת 1976 יצא לפנסיה מוקדמת בגין נכותו המתגברת, והקדיש מעתה את זמנו לפעילות חינוכית ולהעמקת הזהות האסלאמית בקרב הפלסטינים.[15] עד לראשית שנות ה-80 היו למוג'מע סניפים בכל רחבי רצועת עזה. בכירי המוג'מע היוו לימים את הבכירים שבמקימי חמאס, והתשתית החברתית שהקים יאסין שירתה בהמשך את ארגון הטרור. אף שלמעשה היה המוג'מע הביטוי החוקי של פעילות האחים המוסלמים ברצועה, האגודה מעולם לא הכירה בכך ושמרה על חשאיות באשר לקשריה עם האחים המוסלמים.[16] גם כשאימץ יאסין מדיניות אלימה כנגד ישראל, הוא דאג לשמור על המוג'מע כמוסד נקי כפיים ולכן האגודה לא נפגעה גם כשכבר החל יאסין עצמו בפעולות טרור.[17]
ראשיתה של האלימות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יאסין אימץ את הגישה המיליטנטית נגד ישראל בעקבות גל האסלאמיזציה הפוליטית שפקד את המזרח התיכון בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80. תהליך זה, שבא לידי ביטוי באירועים כמו המהפכה האסלאמית באיראן ורצח נשיא מצרים אנואר סאדאת בידי ארגון מוסלמים פונדמנטליסטים, הכה שורשים גם בתוך החברה הפלסטינית. בשנות ה-70 מספר המסגדים ברצועת עזה ובגדה המערבית הוכפל, ובצמרת ההנהגה הדתית של הווקף הצליחו להתברג בכירים מהאחים המוסלמים. כמו כן החלה נהירה לאסלאם בתוך מוסדות אקדמיים פלסטיניים, וכן בקרב סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים שסיימו את לימודיהם. באוניברסיטאות שהיו מזוהות עם השמאל והחילוניות קמו אגודות סטודנטים אסלאמיות שזכו להצלחות גדולות בבחירות המוסדיות.[18] ברצועת עזה תהליך ההתעוררות האסלאמית היה מלווה גם באירועים אלימים. בשנת 1983 הוקם ברצועת עזה ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בידי פתחי שקאקי, שהכריז בריש גלי על פעילות אלימה לשם הגשמת מטרותיו. המוג'מע האסלאמי בראשות יאסין גם הוא החל להפעיל אמצעי אלימות, בשלב זה לא כנגד ישראל אלא דווקא כנגד הפלסטינים החילונים, ובייחוד אלו הקומוניסטים שנתפסו ככופרים וכמשתפי פעולה עם השלטונות הישראלים. בינואר 1980 הוצת משרד הסהר האדום ברצועה שבראשו עמד ממנהיגי התנועה הקומוניסטית הפלסטינית. בהמשך הוקמו מיליציות מטעם המוג'מע שכפו באלימות ברחובות עזה לבוש מוסלמי צנוע ואורח חיים הראוי לפי הדת.[19]
המוג'מע בהדרגה חדר באלימות גם למוסדות ולארגונים ברצועת עזה שהיו מזוהים באופן מסורתי עם גורמים חילוניים. יאסין דרש מכל חבר במוג'מע להצטרף לאיגוד מקצועי שבתחום עיסוקו, ובאופן זה החל הגל האסלאמי לחדור למוסדות אלו. בשנת 1985 הצליח המוג'מע להשתלט על איגוד הרופאים ברצועה, והחדיר נציגים גם לאיגודים מקצועיים אחרים, וכן השתלט בהדרגה על ארגוני המורים והעובדים של אונר"א. גולת הכותרת של תהליך זה הייתה השתלטות המוג'מע על האוניברסיטה האסלאמית בעזה. גירוש הנהגת אש"ף ויאסר ערפאת מביירות בשנת 1982 גרם להפסקת המימון של אש"ף לאוניברסיטה, ואת זאת ניצל יאסין כדי להשתלט על המוסד. נשיא המוסד החילוני גורש בכוח ובמקומו מונו נושאי משרות דתיים. בבחירות הסטודנטיאליות שנערכו בינואר 1983 זכה המוג'מע ללמעלה ממחצית הקולות.[20] מאז הניצחון של המוג'מע הפכה האוניברסיטה למעוז מסורתי של התנועה האסלאמית ברצועה.[13] במרץ 1985 פרץ גל מהומות בתוך האוניברסיטה, שבמהלכו הוכו ונפצעו עשרות סטודנטים שהיו פעילים של פת"ח. מרצים וסטודנטים קומוניסטים נרדפו ביתר שאת, וחלק גורשו לצמיתות מהמוסד.[21]
השלב הבא במפנה של יאסין לעבר פעילות ג'יהאד אקטיבית החל בשנת 1983, עם הקמת אל-מוג'אהדון אל-פלסטיניון (מילולית: "לוחמי הקודש הפלסטינים"), הזרוע הצבאית של האחים המוסלמים ברצועת עזה. החלטה זו נתקבלה אצל יאסין על רקע קריסתו של אש"ף במלחמת לבנון וכן בעקבות הטבח בסברה ושתילה. מטרת הארגון לפי יאסין הייתה הקמת חוליות צבאיות ואיסוף נשק, במטרה להכשיר כוחות שיילחמו בבוא הזמן נגד ישראל. בסוף אפריל 1983 הוקם הארגון בפגישה חשאית בביתו של יאסין, שבה נכחו גם עבד אל-רחמן תמראז, אבראהים מקאדמה ואחמד אל-מלאח. יאסין אחסן בביתו נשק שהארגון הצליח לרכוש מידי סוחרים, ובכלל זאת גם נשק גנוב של צה"ל. המימון לעסקאות הנשק הגיע בין היתר מתאי האחים המוסלמים בירדן.
ב-15 ביוני 1984 תפס השב"כ עשרות רובים ומקלעים בביתו של יאסין, וכן בסליק שנמצא במסגד הסמוך לביתו. בעקבות זאת נעצר יאסין ואתו שאר חברי אל-מוג'אהדון. במשפט שנערך באוגוסט בבית הדין הצבאי בעזה, נדון יאסין ל־13 שנות מאסר בשל החזקת נשק בלא רישיון, הקמת ארגון צבאי וקריאה לחיסול מדינת ישראל.[22][23]
בזמן שהותו בכלא הכיר את סלאח שחאדה שלימים היה ממקימי תנועת חמאס. אף שנדון לשלוש-עשרה שנות מאסר, יאסין שוחרר מכלאו כעבור פחות משנה במאי 1985, במסגרת "עסקת ג'יבריל".[13]
עם חזרתו לרצועת עזה המשיך יאסין לנקוט במדיניות האסלאמית האגרסיבית, אולם כדי שלא לפגוע במוג'מע האסלאמי פרש מנשיאות המוסד ובמקומו מונה איברהים אל-יאזורי. לשם המשך פעילות הטרור הקים יאסין בראשית 1986 ארגון צבאי חדש שמטרתו הייתה פעילות ג'יהאד כנגד סוטים מדרך האסלאם, כמו חנויות שמכרו אלכוהול או סרטים פורנוגרפיים. לארגון החדש, שכונה אל-מג'ד (מילולית: התהילה), גייס יאסין שניים מראשי אגודת הסטודנטים באוניברסיטה האסלאמית. עד מהרה גויסו עשרות פעילים לאל-מג'ד, והוקמו חוליות לוחמים שהתחלקו לפי אזורי פעילות מוגדרים. יאסין התיר לאנשי הארגון, באמצעות פתווה, להוציא להורג משתפי פעולה פלסטינים עם ישראל. על סמך פסק זה הוצאו להורג ארבעה פלסטינים לפחות בשנים 1986–1987 בידי חברי הארגון.[24] לימים התמזג הארגון בתוך הזרוע הצבאית של חמאס.
הקמת חמאס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חמאס
עוד לפני פרוץ האינתיפאדה יאסין רצה למסד את הארגון הצבאי שהלך וגיבש. ביוני 1987 זימן לביתו את עבד אל-עזיז א-רנתיסי ואת סלאח שחאדה, והטיל עליהם להקים זרוע צבאית חדשה שתבצע פעולות טרור כנגד ישראל, על בסיס התשתית הלוגיסטית של ארגון אל-מוג'אהדון. רנתיסי מונה למפקד דרום הרצועה וסלאח למפקד צפון הרצועה, אולם לאחר מספר ימים רנתיסי נעצר ושחאדה נותר כמנהיג היחיד של הזרוע הצבאית.[25] ההקמה הסופית של "תנועת ההתנגדות האסלאמית" התרחשה בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-9 בדצמבר 1987. בשלב זה שבו החלה התקוממות פלסטינית נגד ישראל, יאסין רצה לשים בראשה את דגל האסלאם, באמצעות ארגון חדש שיפעל למימוש הג'יהאד.
ב־10 בדצמבר 1987, במפגש שנערך בביתו שבמחנה הפליטים שאטי, הקים יאסין את ארגון חמאס. הנוכחים בפגישה מלבד יאסין היו סלאח שחאדה, איברהים אל-יאזורי, עיסא ח'ליל אל-נשאר, חסן יוסף ח'ליל, עבד אל-עזיז א-רנתיסי ועבד אל-פתאח דוח'אן – כולם חברים ותיקים במוג'מע האסלאמי ובאחים המוסלמים. בהתאם, חמאס נוסד על בסיס התשתית החברתית והכלכלית של המוג'מע האסלאמי, באמצעותו התבצע הגיוס לשורות ארגון הטרור.
מטרתו המוצהרת של החמאס הייתה מאבק מוחלט בישראל דרך הג'יהאד תוך שלילת כל פשרה או משא-ומתן מצד גורמים כמו אש"ף. ב-14 בדצמבר הופץ ברצועת עזה הכרוז הראשון בשם חמאס, ותאריך זה מצוין כיום הקמת התנועה.[26] בינואר 1988 הוקם תא ראשון של חמאס בגדה המערבית, בהתבסס על התשתית הארגונית והסניפים של האחים המוסלמים באזור. האחים המוסלמים בירדן הם גם שסיפקו את המימון לתנועה המתגבשת. באוגוסט הסתיים תהליך התהוות התנועה, כאשר פרסם יאסין את אמנת חמאס שקבעה את עקרונות התנועה ואת עמדותיה ביחס למאבק בישראל, ביחס לאסלאם וביחס לפלסטינים ולארגונים האחרים.[27]
התשתית הארגונית של חמאס, כאמור, הייתה המוג'מע האסלאמי והתאים החשאיים של האחים המוסלמים. המסגדים שנשלטו בידי המוג'מע שימשו כמרכזי פעילות. משם יצאו ההפגנות הגדולות, הופצו כרוזים שקראו להתנגדות והושמעו במערכות הכריזה דברי נאצה כנגד השלטונות הישראלים. את הכרוזים שהפיצה התנועה ניסח יאסין בעצמו. חברי האחים המוסלמים היו הראשונים להצטרף לתנועת חמאס והם הרכיבו את הגרעין הקשה שלה, ואליהם הצטרפו גם חברי המוג'מע ואלפים שנהנו משירותי הדעוה והיה קל להניעם לפעולות אלימות. למרות הצמיחה המהירה יאסין הקפיד לשמור על מידור גבוה בתוך הארגון, כדי למנוע חשיפה בידי ישראל. פגישות חשאיות בין הבכירים נערכו רק אחת לשלושה שבועות בביתו של יאסין, והתקשרויות בין הפעילים נעשו באמצעות הצפנת מסרים במקומות מחבוא ידועים מראש.[28]
בשל ההתבססות של מנגנון הדעוה בתוך האוכלוסייה הפלסטינית הגיוס לתנועה היה מהיר, ותנועת חמאס צמחה וכבר בראשיתה לקחה חלק נכבד בפיגועי הטרור שאירעו במהלך האינתיפאדה הראשונה. בעקבות התגברות פעולות הטרור נעצרו במאי 1988 סלאח שחאדה, עיסא נשאר ועבד אל-פתאח דוח'אן. היה זה גל המעצרים הראשון כנגד תנועת חמאס, ובמהלכו נעצרו למעלה מ-200 מחברי הארגון. שירותי הביטחון ידעו כי יאסין הוא שעומד בראש הארגון, אך הוחלט שלא לעוצרו בגלל נכותו.
לאחר גל המעצרים הראשון יאסין פעל לשקם את תשתית הארגון ולחזור לפעילות צבאית במהרה. הוא מינה למפקד חמאס ברצועת עזה את אסמאעיל אבו שנב, ויחד איתו ארגן מחדש את ההיררכיה הפיקודית של הארגון ברצועת עזה. כמו כן מינה יאסין את ניזאר עוודאללה למפקד הזרוע הצבאית במקום שחאדה שהיה במאסר. הקשרים עם מנגנון חמאס בגדה המערבית התהדקו בהדרגה, דרך פגישות חשאיות שערך אבו שנב עם בכירים מהגדה. המימון של חמאס הגיע מהאחים המוסלמים בירדן דרך הגדה המערבית, והשתמשו בו כדי לקנות ציוד להכנת כרוזים וכן אמצעי לחימה. מנגנוני המידור והחשאיות בארגון הוגברו מחשש לחדירה של משתפי פעולה. כמו כן הוקם אגף ביטחוני מיוחד שנועד לעקוב אחר חשודים בשיתוף פעולה ולפגוע בהם על פי הוראות מהפיקוד הבכיר. ב-1989 הורה יאסין להרוג פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם צה"ל והשב"כ.[29]
במקביל גם שוקמה הפעילות הצבאית של חמאס. פעולות הטרור של חמאס בראשית האינתיפאדה תפסו חשיבות משנית לעומת הפיגועים של אש"ף ושל הג'יהאד האסלאמי. רוב הפעילות הצבאית של חמאס התרכזה בראשיתה בשריפת שדות חקלאיים, ורק לעיתים נדירות נעשו ניסיונות חובבניים לפיגועי ירי. זה השתנה עם פעילותה של "חוליה 101" שהובלה בידי מוחמד שראתחה ומחמוד אל-מבחוח. חברי החוליה לא הסתפקו בפיגועי ירי ספורדיים אלא החליטו לבצע חטיפות של חיילים בתחומי הקו הירוק. ב-16 בפברואר 1989 נחטף ונרצח חייל צה"ל אבי סספורטס, וחודשיים לאחר מכן ב-3 במאי נחטף ונרצח החייל אילן סעדון. שני פיגועים אלו היו פעולות הטרור הראשונות שביצעה הזרוע הצבאית של חמאס מחוץ לרצועת עזה. הסלמה זו בפיגועי הטרור לא נותרה חסרת-מענה בצד הישראלי, וב-18 במאי 1989 נעצר אחמד יאסין בידי השב"כ במסגרת גל מעצרים נרחב של מאות מפעילי חמאס.[30]
יאסין הושם בכלא איילון, אך בשל מצבו הבריאותי הרופף שהה מספר פעמים בבית-חולים במהלך תקופת המעצר. דרישות לשחררו בגלל מצבו הבריאותי הלקוי נדחו בידי בית המשפט. כתב האישום נגד יאסין הוגש בספטמבר 1989, ובינואר 1990 החל משפטו בבית הדין הצבאי באזור התעשייה ארז שבצפון הרצועה. המשפט הסתיים באוקטובר 1991 ויאסין נדון למאסר עולם בתוספת 15 שנה, בעוון הוצאת פסק הלכה המתיר להוציא להורג משתפי פעולה.[31] האשמות נוספות שהועלו בכתב האישום נגדו, כמו מעורבות בארגוני הטרור אל-מג'אהדון ואל-מג'ד ואחריות לרצח אילן סעדון ואבי סספורטס, נמחקו בידי התביעה במסגרת עסקת טיעון עם ההגנה שבה הודה על מתן ההיתר ההלכתי להרג משתפי פעולה.[32]
בכלא
[עריכת קוד מקור | עריכה]יאסין המשיך להטיף לפעילות טרור של החמאס גם מתוך הכלא, והזרוע הצבאית של הארגון ניסתה לכפות את שחרורו באמצעות חטיפת חיילים. לעיתים, בלחץ ישראלי, יצא יאסין באמצעות התקשורת בקריאות מפויסות. ב-13 בדצמבר 1992 נחטף שוטר משמר הגבול נסים טולדנו בידי חברי הזרוע הצבאית של חמאס, שדרשו בתמורה לשחרורו של טולדנו את שחרורו של יאסין מן הכלא. יאסין רואיין עוד באותו יום, ושודר בטלוויזיה וברדיו פעמים רבות כשהוא מורה לאנשיו לשמור על חייו של החטוף. חרף קריאות אלו טולדנו נרצח, ובדיעבד המעשה הוצדק גם בידי יאסין, שטען כי היה חייל ולכן הייתה זכות להורגו.[33] גם בעקבות חטיפת נחשון וקסמן ב-9 באוקטובר 1994 יאסין קרא שלא להרוג את החטוף.[34]
מצבו הבריאותי של יאסין המשיך להידרדר בכלא, וחלה הרעה בכושר הראייה שלו. במאי 1993 נותח בעינו בבית החולים אסף הרופא והתאשפז למספר שבועות. בגלל מצבו הבריאותי של יאסין היה חשש שימות בכלא והדבר יעורר מהומות, לכן הוצע לו להשתחרר במאי 1994 אך הוא סירב.[34]
יאסין שוחרר לבסוף ב-30 בספטמבר 1997, לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בח'אלד משעל בירדן. לפני שחרורו נותח בעיניו בבית החולים 'אסף הרופא' על ידי מנהל המחלקה פרופ' פנחס נמט.[דרוש מקור] המשבר המדיני החמור ביחסי ירדן–ישראל נפתר רק לאחר ששוחררו יאסין ועוד כ-70 אסירים פלסטיניים נוספים. יאסין הסכים להשתחרר רק לאחר שהובטח לו שיוכל לחזור לרצועת עזה. הוא הוטס לעמאן, שם זכה לקבלת פנים חגיגית מידי חוסיין, מלך ירדן, ולטיפול רפואי. לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1997 חזר לרצועת עזה לאחר היעדרות של שמונה שנים.[34]
עם שחרורו ראיינה אותו אושרת קוטלר בתוכנית "פגוש את העיתונות", ואת הראיון ניהלה כשהיא עטויה צ'אדור איסלמי מסורתי.[35]
חזרה להנהגת החמאס והאינתיפאדה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזרתו של יאסין להנהגת חמאס ברצועת עזה הביאה לאיחוי הקרעים שנוצרו בארגון בין פעילי "החוץ" שפעלו ממדינות ערב ומאירופה, לבין פעילי "הפנים" שברצועת עזה ובגדה המערבית. שובו לזירה הפוליטית גם החליש את מעמדו של אש"ף ושל העומד בראשו יאסר ערפאת. בפברואר 1998 יצא יאסין לטיפולים רפואיים במצרים ולאחר מכן בסעודיה. בתום הטיפולים יצא למסע מדיני במזרח התיכון במהלכו ביקר באיראן, בנסיכויות המפרץ הערבי, בתימן, בסוריה, בלבנון ובסודאן. לא אחת זכה יאסין לקבלת פנים רשמית שלא פחתה מזו השמורה לראש מדינה. במהלך סיורו נפגש עם ראשי מדינות ועם מנהיגי הפזורה הפלסטינית וכך הצליח להציב את חמאס כתנועה רשמית של הפלסטינים. עוד באותו סיור עמל יאסין להשיג מימון לתנועתו והצליח לגייס עשרות מיליוני דולרים לטובת פעילות חמאס. בתום ארבעה חודשים שב לרצועת עזה.[34] ערפאת חשש ממעמדו המתחזק של יאסין, אולם לא פעל רבות בנדון. בנובמבר 1998 הטילה הרשות הפלסטינית מעצר בית על יאסין לאחר שחמאס ניסה לפוצץ אוטובוס ילדים בסמוך לכפר דרום באמצעות מכונית תופת. אולם כבר חצי שנה אחר כך יאסין השתתף באופן פעיל בדיונים של המועצה המרכזית הפלסטינית על השיקולים בעניין הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית.[36]
לאחר חזרתו לרצועת עזה שב יאסין להטיף לאלימות ולטרור נגד אזרחי ישראל, והוביל את הקו הקיצוני בקרב הפלסטינים, בעודו נהנה מחסינות מסוימת שנבעה ממעמדו הרם בקרב חסידיו. על פי דיווחי צה"ל והשב"כ, כבר בשנת 1999 חזר לפעילות טרור, והיה שותף בתכנון פיגועים ברמה האופרטיבית.[37] הוא נתן היתר הלכתי לחטוף חיילים לצורכי מיקוח. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה היה מעורה בפעילות הצבאית של חמאס ברצועת עזה, בשל קרבתו לראשי הזרוע הצבאית של התנועה ברצועה, סלאח שחאדה וואאל נסאר. ביוני 2003, בעקבות פגיעות קשות כנגד הנהגת התנועה, הסכים יאסין לקיים הודנה (הפסקת אש) בין ישראל לבין הפלסטינים.[38]
ההתנקשות באחמד יאסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות הפיגוע בקו 2 בירושלים ב-19 באוגוסט 2003 קרסה סופית ההודנה עם חמאס, וישראל החליטה כי יש לפגוע במנהיגיו. ב-6 בספטמבר 2003 במבצע קטיף כלניות נכשל הניסיון הישראלי הראשון להתנקש ביאסין. מטוס F-16 של חיל האוויר הישראלי הטיל פצצה במשקל רבע טון על בניין שבו התכנסו יאסין ואסמאעיל הנייה ביחד עם ראשי הזרוע הצבאית של הארגון ביניהם גם מוחמד דף, אולם כולם שרדו את ההפצצה כיוון ששהו בקומה התחתונה של הבניין.[38] בניסיון השני שצלח, ב-22 במרץ 2004, נורו לעבר יאסין שלושה טילי הלפייר ממסוקי קרב של חיל האוויר בעת שיצא ממסגד. מעוצמת הירי נהרגו במקום יאסין, שניים משומריו ושישה נוספים, וכן נפצעו שניים מבניו.[39]
ההתנקשות ביאסין ספגה גינוי נרחב בעולם, אך גם לתמיכה מסויגת של ארצות הברית ואוסטרליה. למועצת הביטחון של האו"ם הוגשה הצעת החלטה לגנות את ישראל על פעולה זו. הצעה זו זכתה לתמיכתן של 11 מחברות מועצת הביטחון, אך וטו של ארצות הברית מנע את אישורה.[40] ועדת המעקב של ערביי ישראל הכריזה על יום אבל,[41] וערכה בנצרת הפגנת אבל ומחאה, שבה השתתפו למעלה מ־2,000 איש.[42]
עמדותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כלפי מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמנהיג חמאס הוביל יאסין קו תקיף כנגד ישראל כשהוא קורא להשמדתה המוחלטת והחלפתה במדינה פלסטינית מוסלמית שתבוא במקומה. במדינה המוסלמית העתידית יוכלו לחיות גם נוצרים ויהודים במעמד של בני חסות. יאסין קרא לפלסטינים "להילחם באויב הציוני בכל הצורות האפשריות, עד טיפת דמם האחרונה, על פי צו הקוראן שקורא להרוג ולהיהרג",[דרוש מקור] והוציא פתוות המתירות פיגועי התאבדות במטרה לסלק את היהודים מכל שטחי ארץ ישראל "מהים עד הנהר".[43] הוא תמך בחטיפת חיילים,[44] ובינואר 2004 אף נתן הכשר הלכתי לביצוע פיגועי התאבדות בידי נשים.[38]
יאסין הדגיש לפעמים שאת אופי המאבק נגד ישראל ניתן לקבוע גם לפי שיקולים פרגמטיים כמו היחסים הפלסטיניים הפנימיים או מידת הלגיטימציה שהציבור הפלסטיני ייתן למאבק. בהתאם לכך, הצהיר יאסין כי הוא מוכן להודנה בת עשר או עשרים שנה בתמורה לנסיגה ישראלית חד-צדדית לקווי 67', פינוי כל ההתנחלות ושחרור כל האסירים הפלסטינים מבתי-הכלא. במצב כזה, אמר יאסין, תוקם מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ולאחר תום ההודנה יתחדש המאבק מול ישראל עד להכרעתה הסופית. תפיסה זו מושתתת על העיקרון המוסלמי, שהתפתח בהשראת הסכם חודייביה, לפיו ניתן ליזום שביתת נשק במהלך הג'יהאד, כאשר יש צורך בהפוגה כדי לצבור כוחות.[45] הפרגמטיות שהציג יאסין הייתה טקטית ביסודה אך לא באה לידי ביטוי בחזון האסטרטגי הכולל שלו, לאמור הפלתה של מדינת ישראל והקמת מדינה מוסלמית.[46]
חוקרים מסוימים[דרוש מקור] של חמאס מציינים כי ביחס לזרמים אחרים בתנועתו יאסין היה גורם מתון יחסית, אשר טען באופן מסורתי כי על התנועה להגמיש את ביצוע הפיגועים שלה בהתאם ליחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית. כמה מהם מייחסים את הירידה היחסית בכמות הפיגועים בין 1998 ל-2000 ואת קבלת ההודנה ב-2003 למדיניות מכוונת שיאסין הוביל מאז שחרורו מהכלא. ההסבר העיקרי לכך היה שהמדיניות נועדה לשמור על הלגיטימציה הציבורית של התנועה בתקופה שבה רוב הציבור הפלסטיני התנגד לביצוע פיגועים בישראל.
כלפי אש"ף
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמייצג של הזרם האיסלאמיסטי, יאסין חלק על הנהגת אש"ף החילונית ומתח עליה ביקורת פעמים רבות. הוא גרס כי יהיה אפשר לפעול בשיתוף פעולה עם התנועות הלאומיות רק אם ינטשו את החילוניות ויחזרו לחיק האסלאם. מתוך הכלא יצא בקריאת התנגדות להסכמי אוסלו, וקרא להמשך פעולות הטרור גם לאחר הקמת הרשות הפלסטינית. עם זאת, יאסין לא ערער באופן יסודי על מעמדו של אש"ף כמייצג העם הפלסטיני ועל מנהיגותו של יאסר ערפאת.[47]
כלפי הלאומיות הפלסטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמדתו של יאסין לגבי הלאומיות הפלסטינית שנויה במחלוקת. באופן עקרוני תנועת האחים המוסלמים היא תנועה פן-אסלאמית שלא מכירה ביסודות לאומיים כלל, וזו התפיסה שעליה התחנך יאסין מהאבות המייסדים של התנועה במצרים. אולם חלק מן החוקרים טוענים שבעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שנתפסה כמרי פלסטיני על רקע לאומי, יאסין ומנהיגי חמאס אימצו גם הם במידה מסוימת את התפיסות הלאומיות.[48] לאחר שאימץ את הלאומיות הפלסטינית, מובן שיאסין רצה להדגיש את השורשים האסלאמיים של הפלסטינים ולהתרחק מהתפיסות החילוניות של הלאומיות המערבית, אולם היסוד הלאומי שבתורתו לא נעלם והמשיך להתקיים בתפיסה הרעיונית של חמאס. חוקרים אחרים אף מרחיקים לכת עוד יותר, וטוענים כי האידאולוגיה של ארגון חמאס היא ביסודה אידאולוגיה לאומית ולא מוסלמית. לפי שיטה זו, שאיפתו של יאסין הייתה פעילות חברתית ופוליטית למען הפלסטינים בלבד, אלא שבניגוד לתפיסות החילוניות של אש"ף, יאסין רצה לחזק את היסוד הדתי בתוך החברה הפלסטינית לצד היסוד הלאומי (אך בוודאי שלא להחליף אותו).[49]
לעומת זאת, יש הטוענים שיאסין נותר נאמן לאידאולוגיה של האחים המוסלמים, ובהתאם שלל לגמרי את רעיון הלאומיות, ובפרט את רעיון הלאומיות הפלסטינית. לפי תפיסה זו, הלאומיות נתפסה אצל יאסין כנטע מערבי חילוני סורר, ובמקום זאת שאף יאסין אך ורק למאבק של הפלסטינים במסגרת הג'יהאד של האומה המוסלמית כולה. מבחינה זאת, המאבק בישראל היה רק קצהו של ג'יהאד כללי נגד העולם המערבי, והשאיפה הסופית של יאסין הייתה הקמת ח'ליפות מוסלמית אחת ללא גבולות לאומיים.[46] הרטוריקה הלאומית של חמאס, לפי המצדדים בגישה זו, נועדה לרכוש את הלבבות שנהו אחר לאומיות בעיצומה של האינתיפאדה, אולם בסופו של דבר הרטוריקה הזו באה לשרת את האסלאם.[50] בהתאם לתפיסה פן-אסלאמית זו, הצהיר יאסין בינואר 1989 כי הוא מוכן לכונן מסגרת קונפדרטיבית עם ירדן לכשתקום המדינה הפלסטינית, כדי לקדם את חזון הח'ליפות האסלאמית הגדולה.[51]
השפעתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעילותו של השיח' יאסין סייעה לתהליך האסלאמיזציה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המסגד בהשקפתו של יאסין היה גם מוקד פוליטי ולא רק מקום התאספות דתי.[52] תהליך זה החל עוד עם הקמת המוג'מע האסלאמי בשנות ה-70, ששאף להקים בהדרגה מנגנון אוטונומי ומנותק מאש"ף החילונית.[53] יאסין גם ניסה לחזק את התמיכה במוג'מע בקרב בעלי מקצועות חופשיים וסטודנטים, מקומות בהם כוחו של אש"ף היה איתן במיוחד.[54] ההשתלטות של המוג'מע על האוניברסיטה האסלאמית בשנת 1983 סימנה את התגברות ההשפעה האסלאמית באוכלוסייה. ההישג המשמעותי ביותר של המוג'מע היה בניית תשתית ציבורית-חברתית אוטונומית ונפרדת מאש"ף, שיכלה להוות לו אלטרנטיבה. התשתית הזו היא שאפשרה את צמיחתו המהירה של חמאס.[55] בהציבו את תנועת חמאס כמנהיגת המאבק של העם הפלסטיני, יאסין ערער על הדומיננטיות של אש"ף כמייצגת בלעדית של מאבק זה. באופן זה, אש"ף, שהייתה תנועה לאומית חילונית ביסודה, נדחקה בהדרגה בידי כוחות אסלאמיים שתפסו את הבכורה בדעת הקהל הפלסטינית.[56]
יאסין השפיע לא רק על האסלאמיזציה, אלא גם על האופי של האידאולוגיה האסלאמית שהתגבשה בקרב הפלסטינים. המוג'מע האסלאמי נוסד לשם מטרות של פעולות רווחה וצדקה, ובאופן עקרוני התנועה העדיפה את התיקון החברתי הפנימי על פני מאבק חיצוני.[53] בהתאם למשנת האחים המוסלמים במצרים, יאסין סבר שרק לאחר תיקון דתי של החברה וחזרתה לאסלאם, בד בבד עם מיגור השפעות החילון וההתמערבות, יהיה טעם לצאת למאבק כנגד ישראל. על כן העדיף בשלב ראשוני "ג'יהאד פנימי" על פני "ג'יהאד חיצוני".[54] אולם, החל מאמצע שנות ה-80 יאסין אימץ תפיסה לוחמנית יותר. הקמת תנועת חמאס ביטאה את המעבר מפעילות שהתרכזה בתחום החברתי ובמנגנוני צדקה אסלאמיים, לפעילות טרור אקטיבית כנגד ישראל בהתבסס על התשתית האידאולוגית של הג'יהאד.[57] חמאס העמיד בראש סדר העדיפויות את המאבק המזוין כנגד ישראל, תוך התייחסות פחותה לנושאים החברתיים. בשינוי זה התנתק יאסין מהשורשים האידאולוגיים של האחים המוסלמים שהתמקדו במישור החברתי, לטובת התפיסה המיליטנטית של הג'יהאד העולמי.[58] תפיסה זו של ג'יהאד היא שמנחה עד היום את תנועת חמאס.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אביו של יאסין היה מעשירי הכפר אל-ג'ורה שבסמוך לאשקלון ובבעלותו היו כ-90 דונם של שטחים חקלאיים שעובדו בידי עשרות עובדים. לאב היו ארבע נשים ותשעה ילדים. סעאדה, אחת מארבע נשותיו של האב, הייתה אמו של יאסין ושל שבעה ילדים נוספים. כשהיה בן שלוש התייתם יאסין מאביו, ואחיו הבכור שחאדה איסמעיל נעשה לראש המשפחה.[4]
בשנת 1963 נשא יאסין לאישה את קרובת משפחתו חלימה חסן יאסין, ולזוג נולדו אחד-עשר ילדים. שני בניו הגדולים מתו בצעירותם, והשאר היו לעובדי כפיים. בנו הרביעי נקרא מוחמד, ועל שמו כונה יאסין לעיתים בשם "אבו מוחמד".[59]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
- גיא אביעד, לקסיקון חמאס, הוצאת מערכות, 2008, עמודים 116–120
- שאול ברטל, דרך ג'האד בפלסטין, הוצאת כרמל, 2012
- שלומי אלדר, להכיר את חמאס, כתר הוצאה לאור, 2012
- דוד חכם, ותימלא הארץ חמאס: השיח' אחמד יאסין ומלחמתו בישראל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006
- שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999
- אביבה שאבי ורוני שקד, חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור, כתר הוצאה לאור, 1994
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ראיון עם אחמד יאסין בתוכנית פגוש את העיתונות (1998), באתר יוטיוב
- אחמד יאסין, בתוכנית "אויבים", כאן 11
- אבינועם בר-יוסף, "חומייני של עזה" תובע: למסור את הרצועה לאו"ם, מעריב, 14 בינואר 1988
- סלימאן אל-שאפעי, הווידאופדיה: השייח' אחמד יאסין, באתר מאקו, 1 במרץ 2009
- עלי ואקד וחנן גרינברג, ישראל התנקשה בעזה במנהיג חמאס שייח יאסין, באתר ynet, 22 במרץ 2004
- סופו של יאסין - סיקור מורחב של הסיכול הממוקד והתגובות עליו באתר ynet.
- צרור תגובות על חיסולו של אחמד יאסין באתר NFC.
- ynet, שגריר אירופה ב-ynet: "יאסין הנהיג ארגון טרור", באתר ynet, 25 במרץ 2004
יעל פרייס-שמשי, אחמד יאסין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.- אושרת קוטלר, חשיפה ראשונה: סיפור חיסולו של מייסד חמאס השייח' יאסין, באתר nana10, 24 בנובמבר 2012.
- אחמד יאסין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אחמד יאסין (1936-2004), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ עאטף עדואן, אל-שיח' אחמד יאסין, חיאתה וג'יהאדה (השייח' אחמד יאסין, חייו ומאבקו), ע'זה: אל-ג'אמעה אל-אסלאמיה, 1991, עמ' 14
- ^ אביעד, עמ' 116–117
- ^ אלדר, עמ' 20–21
- ^ 1 2 חכם, עמ' 7
- ^ שאבי ושקד, עמ' 50
- ^ חכם, עמ' 8
שאבי ושקד, עמ' 48–49 - ^ 1 2 3 אביעד, עמ' 117
- ^ שאבי ושקד, עמ' 51
- ^ שאבי ושקד, עמ' 53–54
- ^ ערבית: الجمعية الاسلامية
- ^ שאבי ושקד, עמ' 54–55
- ^ אביעד, עמ' 117–118
- ^ 1 2 3 אביעד, עמ' 118
- ^ שאבי ושקד, עמ' 55–59
- ^ שאבי ושקד, עמ' 54
- ^ שאבי ושקד, עמ' 58
- ^ שאבי ושקד, עמ' 92
- ^ שאבי ושקד, עמ' 60–64
- ^ שאבי ושקד, עמ' 66–69
- ^ שאבי ושקד, עמ' 71–73
- ^ שאבי ושקד, עמ' 73–75
- ^ שאבי ושקד, עמ' 75–79
- ^ אמנון רבי, "המחתרת המוסלמית בעזה התכוונה לצאת לג'יהאד", חדשות, 7 בדצמבר 1984
- ^ שאבי ושקד, עמ' 81–83
- ^ אלדר, עמ' 88
- ^ שאבי ושקד, עמ' 33
- ^ אביעד, עמ' 118–119
- ^ שאבי ושקד, עמ' 102–104
- ^ שאבי ושקד, עמ' 118–127
- ^ שאבי ושקד, עמ' 134–141
- ^ אלדר, עמ' 31–32
- ^ שאבי ושקד, עמ' 145–146
- ^ שאבי ושקד, עמ' 11–15
- ^ 1 2 3 4 אביעד, עמ' 119
- ^
1998 ראיון ראשון ובלעדי עם מנהיג חמאס אחמד יאסין | אשרת קוטלר, סרטון בערוץ "Oshrat Kotler", באתר יוטיוב (אורך: 23:07)
- ^ אביעד, עמ' 119–120
- ^ עפר שלח, חיסול בלי היגיון, באתר ynet, 22 במרץ 2004.
- ^ 1 2 3 אביעד, עמ' 120
- ^ חכם, עמ' 5
- ^ דיאנה בחור-ניר והסוכנויות, מועצת הביטחון ביקשה לגנות את ישראל; ארה"ב הטילה וטו, באתר ynet, 26 במרץ 2004
- ^ אילן מרסיאנו ושרון רופא-אופיר, ערביי ישראל מתאבלים היום על הריגת יאסין, באתר ynet, 23 במרץ 2004
- ^ יאיר אטינגר, אלפי ערבים צעדו בנצרת במחאה על ההתנקשות ביאסין, באתר הארץ, 23 במרץ 2004
- ^ חכם, עמ' 27
- ^ חכם, עמ' 30
- ^ חכם, עמ' 30. ראו הסכם חודיבייה
- ^ 1 2 חכם, עמ' 34
- ^ חכם, עמ' 28–29
- ^ שאבי ושקד, עמ' 101
- ^ מיכאל מילשטיין, המהפכה הירוקה: דיוקנה החברתי של תנועת החמאס, עמ' 15
- ^ שאבי ושקד, עמ' 109
- ^ שאבי ושקד, עמ' 113
- ^ חכם, עמ' 15–16
- ^ 1 2 חכם, עמ' 11
- ^ 1 2 חכם, עמ' 12
- ^ חכם, עמ' 14–15
- ^ חכם, עמ' 5–7
- ^ חכם, עמ' 5–6
- ^ חכם, עמ' 20
- ^ שאבי ושקד, עמ' 49
| חמאס
| ||
|---|---|---|
| מחלקות | הלשכה המדינית של החמאס • גדודי עז א-דין אל-קסאם | |
| היסטוריה | אמנת חמאס • תמיכת איראן בחמאס • תמיכת טורקיה בחמאס | |
| קרבות ומלחמות | האינתיפאדה הראשונה • האינתיפאדה השנייה • עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה • מבצע עופרת יצוקה • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • מבצע שומר החומות • מבצע חגורה שחורה • מתקפת הפתע על ישראל • מלחמת חרבות ברזל | |
| פיגועים | רצח אבי סספורטס ואילן סעדון • חטיפת נסים טולדנו ורציחתו • הפיגוע בקו 5 • הפיגועים באוטובוסים בקו 18 בירושלים • הפיגוע בדיזנגוף סנטר • הפיגוע בדולפינריום • הפיגוע במסעדת סבארו • הפיגוע במלון פארק • הפיגוע במסעדת מצה • רצח שלושת הנערים | |
| מנהיגים | אחמד יאסין • יחיא עיאש • אחמד ג'עברי • עבד אל-עזיז א-רנתיסי • ח'אלד משעל • יחיא סינוואר • אסמאעיל הנייה | |
| תקשורת, תעמולה וחינוך | ערוץ אל-אקצא • האוניברסיטה האסלאמית בעזה • תקוף, תעשה פיגועים • חלוצי המחר • מערך ההסברה של החמאס • סוכנות הידיעות שהאב • מרכז המידע הפלסטיני | |
